מבוא
מתוך אמונה כי מוטלת עלינו האחריות לעסוק, מנקודת המבט של תחומי המחקר שלנו, בפעילויות המסוכנות וההרסניות ביותר של המין האנושי — אלימות ומלחמה; מתוך הכרה בכך שהמדע הוא תוצר של התרבות האנושית ואינו יכול להיות סופי או להקיף את הכול; ומתוך הוקרת תודה על תמיכת רשויות סביליה ונציגי אונסק״ו הספרדית — אנו, החוקרים החתומים מטה, שהגיעו מרחבי העולם ומתחומי המדע הנוגעים בדבר, התכנסנו וגיבשנו את ההצהרה הבאה על אלימות. בהצהרה זו אנו מערערים על כמה ממצאים ביולוגיים לכאורה ששימשו, אפילו בידי אחדים מאנשי תחומי המחקר שלנו, להצדקת אלימות ומלחמה. מאחר שממצאים נטענים אלה תרמו לאווירת פסימיות בתקופתנו, אנו סבורים שדחייה גלויה ושקולה של קביעות שגויות אלה יכולה לתרום תרומה משמעותית לשנת השלום הבין־לאומית.
שימוש לרעה בתאוריות ובנתונים מדעיים כדי להצדיק אלימות ומלחמה אינו דבר חדש; הוא נעשה מאז ראשית המדע המודרני. למשל, תאוריית האבולוציה שימשה להצדקת מלחמה, אך גם להצדקת רצח עם, קולוניאליזם ודיכוי החלשים.
אנו מציגים את עמדתנו בחמש קביעות. ידוע לנו שקיימות שאלות רבות נוספות בנוגע לאלימות ולמלחמה שאפשר לעסוק בהן באופן מועיל מנקודת המבט של תחומי המדע שלנו, אך כאן אנו מגבילים את עצמנו למה שאנו רואים כצעד ראשון חשוב ביותר.
הקביעה הראשונה
אין זה נכון מבחינה מדעית לטעון שירשנו מאבותינו הקדמונים מעולם החי נטייה לנהל מלחמות. אף שמאבקים מתרחשים במינים רבים של בעלי חיים, דווחו אי־פעם רק מקרים מעטים של לחימה הרסנית בתוך אותו מין בין קבוצות מאורגנות, בקרב מינים החיים בסביבתם הטבעית; ואף אחד מן המקרים האלה אינו כרוך בשימוש בכלים שתוכננו לשמש כלי נשק. טריפה רגילה של בעלי חיים ממינים אחרים לצורך מזון אינה שקולה לאלימות בתוך אותו מין. לוחמה היא תופעה ייחודית לבני האדם ואינה מתרחשת בקרב בעלי חיים אחרים.
העובדה שהלוחמה השתנתה באופן קיצוני כל כך לאורך הזמן מעידה שהיא תוצר תרבותי. הקשר שלה לביולוגיה עובר בעיקר דרך השפה, המאפשרת תיאום פעולות של קבוצות, העברת טכנולוגיה ושימוש בכלים. מלחמה אפשרית מבחינה ביולוגית, אך אינה מחויבת המציאות, כפי שמעידים השינויים בתדירותה ובאופייה לאורך תקופות ובמקומות שונים. יש תרבויות שלא ניהלו מלחמות במשך מאות שנים, ולעומתן תרבויות שניהלו מלחמות לעיתים קרובות בתקופות מסוימות אך לא בתקופות אחרות.
הקביעה השנייה
אין זה נכון מבחינה מדעית לטעון שמלחמה, או כל התנהגות אלימה אחרת, מתוכנתת מבחינה גנטית בטבע האנושי שלנו. אף שגנים מעורבים בכל רמות התפקוד של מערכת העצבים, הם מספקים פוטנציאל התפתחותי שאפשר לממשו רק בשילוב עם הסביבה האקולוגית והחברתית. אף שאנשים נבדלים במידת הנטייה שלהם להיות מושפעים מחוויותיהם, יחסי הגומלין בין המטען הגנטי שלהם לבין תנאי הטיפוח והגידול הם שקובעים את אישיותם. למעט במצבים פתולוגיים נדירים, הגנים אינם יוצרים אנשים שבהכרח נוטים לאלימות. הם גם אינם קובעים שאדם יהיה בהכרח לא־אלים. אף שגנים שותפים לעיצוב היכולות ההתנהגותיות שלנו, אין הם קובעים לבדם את התוצאה.
הקביעה השלישית
אין זה נכון מבחינה מדעית לטעון שבמהלך האבולוציה של האדם התרחשה ברירה שהעדיפה התנהגות תוקפנית על פני סוגי התנהגות אחרים. בכל המינים שנחקרו היטב, מעמד בתוך הקבוצה מושג באמצעות היכולת לשתף פעולה ולמלא תפקידים חברתיים הנוגעים למבנה הקבוצה. ״דומיננטיות״ כרוכה בקשרים חברתיים ובזיקות בין חברי הקבוצה; היא אינה רק עניין של החזקה בכוח פיזי רב יותר ושימוש בו, אף שהיא כוללת גם התנהגויות תוקפניות. כאשר הונהגה באופן מלאכותי ברירה גנטית להתנהגות תוקפנית בבעלי חיים, היא הצליחה במהירות ליצור פרטים תוקפניים במיוחד; הדבר מעיד שבתנאים טבעיים תוקפנות לא נבחרה במידה המרבית. כאשר בעלי חיים תוקפניים במיוחד שנוצרו בניסויים כאלה מוכנסים לקבוצה חברתית, הם משבשים את המבנה החברתי שלה או מסולקים ממנה. אלימות אינה חלק ממורשתנו האבולוציונית ואינה טבועה בגנים שלנו.
הקביעה הרביעית
אין זה נכון מבחינה מדעית לטעון שלבני האדם יש ״מוח אלים״. אף שיש לנו מנגנונים עצביים המאפשרים פעולה אלימה, אין הם מופעלים אוטומטית על ידי גירויים פנימיים או חיצוניים. בדומה לפרימטים עילאיים, ובשונה מבעלי חיים אחרים, התהליכים העצביים הגבוהים שלנו מסננים גירויים כאלה לפני שאנו פועלים על פיהם. אופן פעולתנו מעוצב בידי ההתניות והחִברות שעברנו. אין דבר בפיזיולוגיה של מערכת העצבים שלנו המחייב אותנו להגיב באלימות.
הקביעה החמישית
אין זה נכון מבחינה מדעית לטעון שהמלחמה נגרמת על ידי ״אינסטינקט״ או על ידי מניע יחיד כלשהו. התפתחות הלוחמה המודרנית הייתה מעבר ממעמד הבכורה של גורמים רגשיים ומניעיים, המכונים לעיתים ״אינסטינקטים״, אל מעמד הבכורה של גורמים קוגניטיביים. המלחמה המודרנית כרוכה בשימוש מוסדי בתכונות אישיות כגון ציות, נטייה להיות מושפעים מאחרים ואידיאליזם; במיומנויות חברתיות כגון שפה; ובשיקולים רציונליים כגון חישוב עלויות, תכנון ועיבוד מידע. הטכנולוגיה של המלחמה המודרנית העצימה תכונות הקשורות לאלימות, הן בהכשרת לוחמים המשתתפים בפועל בקרבות והן בהכנת הציבור הרחב לתמוך במלחמה. בעקבות העצמה זו, תכונות אלה נתפסות לעיתים קרובות בטעות כגורמים לתהליך, ולא כתוצאותיו.
סיכום
אנו מסיקים כי הביולוגיה אינה גוזרת על האנושות מלחמה, וכי בני האדם יכולים להשתחרר מכבלי הפסימיות הביולוגית ולרכוש ביטחון ביכולתם לבצע את משימות השינוי הנדרשות בשנת השלום הבין־לאומית הזאת ובשנים הבאות. אף שמשימות אלה הן בעיקר מוסדיות וקיבוציות, הן תלויות גם במודעותם של המשתתפים כפרטים, שעבורם פסימיות ואופטימיות הן גורמים מכריעים. כשם ש״מלחמות מתחילות במוחותיהם של בני האדם״, גם השלום מתחיל במוחותינו. אותו מין שהמציא את המלחמה מסוגל להמציא את השלום. האחריות מוטלת על כל אחת ואחד מאיתנו.
סביליה, 16 במאי 1986